חברת הוט חוייבה לפצות את לקוחתה בסך של 8,000 ש"ח בגין משלוח מסרוני פרסומת

ת"ק 29707-06-13 פרק נ' הוט מערכות תקשורת בע"מ, בבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב, בפני כב' השופט יהודה גרניט, ניתן ביום 22 בדצמבר 2013.

אין ספק כי המסרונים המציעים להצטרף ל"טריפל" מהווים "דבר פרסומת", כהגדרתו בסעיף 30א(א) לחוק התקשורת, הואיל ומטרתם לעודד רכישת שירות של חברת הוט ולהוציא כספים נוספים לשם כך. גם הצעות לתת מתנה, מהוות "דבר פרסומת", הואיל והם מקדמים את עסקיה של חברת הוט ואת מטרותיה ויש בהם כדי למשוך את התובעת להיות מנויה על שירותי.

במקרה דנא נדונה תביעה במסגרתה טענה התובעת כי חברת הוט נוהגת לשלוח אליה פרסומות במסרונים (הודעות SMS) וכי ביום 5.2.13 היא הודיעה לנתבעת להסיר אותה מרשימת התפוצה, אולם הנתבעת המשיכה לשלוח אליה פרסומות במסרונים. התובעת דרשה לחייב את חברת הוט לשלם לה סך של 1,000 ₪ בגין כל אחד מששת המסרונים שחברת הוט שלחה לה, על פי סעיף 30א(י) לחוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982.

חברת הוט טענה להגנתה כי אין צורך לקבל את הסכמתה של התובעת כדי לשלוח לה דברי פרסומת. כמו כן, טענה חברת הוט כי המסרונים שנשלחו על ידה אינם מהווים פרסומת.

בית המשפט קיבל את התביעה, בקובעו כי, סעיף 30א(ב) לחוק התקשורת, אוסר על משלוח דבר פרסומת, בין השאר, גם במסרונים – "בלא קבלת הסכמה מפורשת מראש של הנמען, בכתב לרבות בהודעה אלקטרונית או בשיחה מוקלטת". התובעת היא אכן הנמען, אולם חברת הוט לא קיבלה את הסכמת התובעת לקבל דברי פרסומת. לפיכך, יש לדחות את טענת חברת הוט כי אין צורך בקבלת הסכמת התובעת, כנמען, למשלוח דברי פרסומת אליה במסרונים.

עוד קבע בית המשפט כי, סעיף 30א(ג)(1) לחוק התקשורת מתיר למפרסם לשגר דבר פרסומת, אף אם לא נתקבלה הסכמת הנמען, בתנאי שהנמען מסר את פרטיו למפרסם במהלך רכישה של שירות והמפרסם הודיע לו כי הפרטים שמסר ישמשו לצורך משלוח דבר פרסומת מטעמו. אמנם מספר הטלפון של התובעת נרשם בטופס ההתקשרות של אביה עם חברת הוט, אולם חברת הוט לא הוכיחה כי התובעת היא זאת שמסרה לה את מספר הטלפון. כמו כן, חברת הוט לא הוכיחה כי היא הודיעה לתובעת כ"נמען" שמס' הטלפון שלה ישמש את חברת הוט לצורך משלוח דברי פרסומת.

בית המשפט ציין כי, אין ספק כי המסרונים המציעים להצטרף ל"טריפל" מהווים "דבר פרסומת", כהגדרתו בסעיף 30א(א) לחוק התקשורת, הואיל ומטרתם לעודד רכישת שירות של חברת הוט ולהוציא כספים נוספים לשם כך. גם הצעות לתת מתנה, מהוות "דבר פרסומת", הואיל והם מקדמים את עסקיה של חברת הוט ואת מטרותיה ויש בהם כדי למשוך את התובעת להיות מנויה על שירותי.

סעיף 30א(ג)(2) לחוק התקשורת, מחייב את חברת הוט לתת "לנמען הזדמנות להודיע לו כי הוא מסרב לקבל דברי פרסומת כאמור, דרך כל או מסוג מסויים והנמען לא עשה כן". חברת הוט אינה יכולה לצאת ידי חובתה לתת לתובעת כ"נמען", בכך שהיא איפשרה לשלוח את המילה "לא" במספר מקוצר. כפי בהתברר בדיון, חברת הוט ידעה כי המספר המקוצר שהיא ציינה במסרונים – הוא מספר מקוצר שמופעל על ידי יוינסל ולא על ידה. חברת הוט גם ידעה כי למחזיקי טלפון סלולרי ישנה אפשרות לחסום את משלוח הודעות ההסרה באמצעות מספרים מקוצרים.

בית המשפט פסק כי חברת הוט הכשילה את התובעת בכך שהיא הודיעה לה במסרונים על דרך הסרה מסויימת אחת בלבד ולא איפשרה לתובעת להודיע לה על ההסרה, על ידי מתן הודעה "בדרך שבה שוגר דבר הפרסומת", כאמור בסיפת סעיף 30א(ד) לחוק התקשורת, לפיה על חברת הוט היה לאפשר לתובעת להשיב על המסרון בדרך של "השב" על רצונה להיות מוסרת מרשימת התפוצה של המסרונים.