רשות השידור תפצה ב 17,000 ש"ח בגין גביית החוב שלא היה קיים

תא"מ 54728-05-12 שניר נ' רשות השידור, בבית המשפט השלום בפתח תקווה, בפני כב' השופטת ריבה שרון, ניתן ביום 7 באוקטובר 2013.

בית המשפט קיבל תביעה לפיצוי כספי מכח חוק איסור לשון הרע, כנגד רשות השידור, בגין נזקים ועגמת נפש עקב הליכי הוצאה לפועל ועיקולים שננקטו על ידה שלא כדין, בקובעו כי אירוע במסגרתו מוטל עיקול על חשבון הבנק של אדם, עלול להציגו בעיני עובדי הבנק כ"חייב" ו"נזקק", שאינו פורע חובותיו לנושים. בכך עלולה להגרם פגיעה ממשית בכבודו של אותו אדם. ברי אפוא שמדובר בתוכן הפוגע בכבוד ועולה כדי "לשון הרע".

בתיק דנא נדונה תביעה לפסק דין הצהרתי לפיו התובע אינו חייב לנתבעת כספים בגין אגרת טלויזיה החל מיום 1.1.14 וכן לפיצוי כספי מכח חוק איסור לשון הרע, בגין נזקים ועגמת נפש עקב הליכי הוצאה לפועל ועיקולים שננקטו על ידה כנגדו, לטענתו שלא כדין.

התובע, מר שניר, טען כי ביום 17.10.03 קיבל מהנתבעת התראה לפני נקיטת אמצעי אכיפה בשל חוב לתשלום אגרת הטלוויזיה, וזאת למרות כי פרע את החוב, ואף הוציא בהמשך מביתו את מקלט הטלוויזיה שהיה אז ברשותו והודיע על כך לנתבעת. עוד טען מר שניר כי לאחר שהמשיכו והגיעו אליו מכתבי דרישה לתשלום אגרת טלוויזיה, פנה אל הנתבעת והצהיר שאין ברשותו מקלט טלוויזיה. משלא קיבל התייחסות לפניותיו, שלח מכתב באמצעות ב"כ שאף הוא לא זכה למענה. רק לאחר פניה שניה באמצעות ב"כ, נתקבלה תגובת הנתבעת כי ישלח לביתו ביקור בית. ביקור כזה לא נעשה ודרישות תשלום המשיכו להגיע.

ביום 3/8/11 הגישה רשות השידור כנגד התובע ללשכת ההוצאה לפועל תביעה לסכום חוב קצוב בגין אגרת טלויזיה לשנים 2004-2009, במסגרת תיק ההוצאה לפועל הנ"ל הוטלו עיקולים על חשבונות בנק שלו ועל רכבו. התובע טען כנגד הנתבעת להפרת חובת הזהירות המושגית החלה עליה כלפיו בגין התרשלות בהתאם לסעיף 35 ו- 36 לפקנ"ז, בשל מטרד ליחיד עקב שימוש בתיבת הדואר שלו וכן בגין ניהול ההליכים והטלת העיקולים בבנקים ובמוסדות שלא כדין המקימים חבות לפיצוי לפי חוק איסור לשון הרע.

רשות השידור מנגד טענה כי העיקולים הוטלו כדין, כי אין כל פגם במשלוח מכתבי דרישה כאשר התובע בחזקת מחזיק במקלט טלוויזיה המחויב בתשלום אגרה ולא שלח אליה הודעה כנדרש על הפסקת החזקה במקלט בתוך 30 יום ממועד הפסקת ההחזקה בהתאם לדרישת תקנה 6 לתקנות רשות השידור (אגרה בעד אחזקת מקלט) אלא לראשונה ביום 31/7/07.

בית המשפט קבע כי לצורך הכרעה בשאלת תקינות הליכי עיקול חשבון הבנק ורכבו של התובע, יש להדרש לשאלה האם ננקטו כדין. לטענת התובע, התביעה והאזהרה בגין ההליכים בתיק ההוצאה לפועל לא נמסרה לו כדין. לאחר שבחן את טענות הצדדים בהקשר זה, בית המשפט שוכנע כי דין טענתו להתקבל. סמכויות הגביה שניתנו לנתבעת מכוח הדין, מהוות מקור איתן לקיומה של חובת הזהירות המושגית. עליה לנקוט במידתיות ובזהירות כלפי ציבור האזרחים. קל וחומר, מקום שאזרח טורח פונה בכתב, שוב ושוב, ומבקש להשיג על חוב המיוחס לו.

עוד פסק בית המשפט כי אמנם, הדין הכיר ב'חזקת החזקת מקלט'. יחד עם זאת, מקום שאזרח מודיע, בכתב כמו כאן, כי אין ברשותו מקלט טלוויזיה, ולאחר שהנתבעת טרחה והתייחסה לבסוף לפנייתו והודיעה כי בכוונתה לערוך אצלו 'ביקור בית', יוצרת היא אצלו הסתמכות כי לא תנקוט בכל הליכים עד לביצוע הנ"ל ושומה עליה לעמוד במובטח על ידה. משלא עשתה כן, הפרה את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית בהן היא חבה כלפיו, כגוף ציבורי הפועל לגביית חובות מכוח הדין שבידיו כוח להיטיב עם המטרה לשמה הוא פועל, אך גם להזיק ליחידי אם לא כלל ציבור שבעבורו הוא הוקם מלכתחילה.

בית המשפט הדגיש כי על תובע מוטלת החובה להוכיח שקמה לו עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע. המבחן להתקיימות העוולה הוא אובייקטיבי ולא סובייקטיבי. אירוע במסגרתו מוטל עיקול על חשבון הבנק של אדם, עלול להציגו בעיני עובדי הבנק כ"חייב" ו"נזקק", שאינו פורע חובותיו לנושים. בכך עלולה להגרם פגיעה ממשית בכבודו של אותו אדם. ברי אפוא שמדובר בתוכן הפוגע בכבוד ועולה כדי "לשון הרע".