רכבת ישראל חויבה לפצות את התובעים בסך של כ-17,000 ש"ח עבור הנזק שנגרם להם בגין איחור של שעתיים ליעדם ממועד ההגעה הקבוע בלוח הזמנים שמפרסמת הרכבת

ת"ק 1530-06-13 בסרבוב נ' רכבת ישראל בע"מ, בבית המשפט השלום באשקלון, בפני כב' השופטת רחל רוזה, ניתן ביום 2 בדצמבר 2013.

גם אם לוח הזמנים אינו יוצר חוזה מחייב בין הרכבת לנוסע, וניתן לומר שקיים תנאי משתמע לפיו קיימת אפשרות שהרכבת תאחר, הרי שלוח הזמנים יוצר התחייבות של הרכבת כלפי הנוסע לאספקת השירות בקירוב.

ביום 21.2.12 רכשו בני הזוג בסרבוב 2 כרטיסי נסיעה ברכבת ישראל, מתחנת הרכבת שבלב המפרץ בחיפה, כאשר בכוונתם להגיע לשדה התעופה נתב"ג. הרכבת יצאה לדרכה בשעה הייעודה, 05:23, כאשר עפ"י לוח הזמנים, כפי שהינו מפורסם על ידי הרכבת, היו התובעים אמורים להגיע ליעדם, לנתב"ג, בשעה 07:07 וכאשר משך הנסיעה היה אמור להיות שעה ו-44 דק'.כל זאת, כאשר התובעים עמדו לצאת לחו"ל, וזאת בטיסה לברטיסלבה שבסלובקיה, היוצאת בשעה 09:15 מנתב"ג.

התובעים הגיעו לתחנת הרכבת שבנתב"ג רק בשעה 09:20, באיחור של למעלה משעתיים ממועד ההגעה הקבוע בלוח הזמנים שבמפרסמת הרכבת, כאשר לא ניתן היה עוד לעלות לטיסה המתוכננת וזו עזבה את דרכה כשהתובעים נותרים בשדה התעופה. התובעים הצליחו לרכוש כרטיסי טיסה חדשים לטיסה אחרת שעמדה לצאת באותו יום לפראג, אך זאת רק בשעה 21:00 בלילה ומשם היה עליהם להמשיך בנסיעה עד לברטיסלבה. כתוצאה מכך, נגרמו להם נזקים ממשיים וכלליים שהתובעים קבעו אותם בסך של 20,000 ₪, כמפורט בכתב תביעתם.

התובעים טענו כי לאחר שחזרו ארצה, משפנו התובעים אל הרכבת בדרישה לפצותם בגין נזקיהם, השיבה היא, בין היתר, כי האיחור בהגעת הרכבת לנתב"ג נבע מ"תקלה טכנית בקטר" וכי הרכבת "מתנצלת" על "אי הנעימות" שנגרמה לתובעים והינה מפצה אותם בכך שהינה מעניקה לכל אחד מהם 2 כרטיסי נסיעה ברכבת, באותו הקו. עוד טענו התובעים כי במכתבה של הרכבת אל התובעים, הסבירה להם נציגת מחלקת פניות הציבור של הרכבת כי "רכבת ישראל מפצה נוסעים עפ"י הקבוע בתקנות", וכי אינה יכולה להעניק להם פיצוי "מעבר למקובל", שכן "רכבת ישראל הינה חברה ממשלתית הממומנת מכספי ציבור".

הרכבת מאידך אינה הכחישה את העובדה כי הרכבת אכן איחרה בשעתיים. אולם, לטענתה, לא היה זה כתוצאה ממעשה רשלנות של הרכבת אלא מחמת שארעה "תקלה טכנית במערכת מים של הקטר", שהינה "תקלה נדירה שלא ניתן לצפותה מראש". עוד, טענה הנתבעת, כי הרכבת נבדקה טרם יציאתה לנסיעה וכי לא ניתן היה לזהות את התקלה מבעוד מועד ואף לא לצפותה.

בית המשפט קיבל את התביעה וחייב את הרכבת בסך של כ-17,000 ש"ח בקובעו כי התובעים, בני הזוג בסרבוב, הוכיחו את נזקיהם, לרבות הפסד השתכרותם. כאמור, הרכבת טענה כי חלה ברכבת "תקלה טכנית", שהיא שהביאה לתחילת התרחשותו של האיחור. ברם, אין די בכך שברכבת ארעה תקלה טכנית, כדי לשחרר את הנתבעת מאחריות לפיצוי הנוסעים בגין נזקים שנגרמו להם בעקבות אותה תקלה. אירועה של תקלה ברכבת, על מכלליה, מצביע, לכאורה, על הרשלנות של הרכבת ועליה מוטלת החובה להוכיח כי התקלה לא נגרמה מחמת מעשים של רשלנות שלה.

עוד קבע בית המשפט, כי אירוע התקלה בקטר הרכבת מעיד, מלכתחילה, על רשלנות של הרכבת בתחזוקת הקטר והנטל להוכיח כי לא היתה התרשלנות של הנתבעת בשמירה על תקינות הקטר – עובר אליה. אולם, לא הביאה הנתבעת בפני בית המשפט את המנגנון המדוייק שהביא לקרות התקלה בקטר. הנתבעת לא המציאה חוו"ד של מומחה כי לא ניתן היה למנוע את התקלה מראש, גם אם הרכבת היתה נבדקת ומתוחזקת בדרך אחרת מזו שבפועל נהגה בה הנתבעת.

בית המשפט ציין, כי מוסכם הוא שייעוד הרכבת הוא להוביל נוסעים ומטענים בבטיחות, בדיוק, במקצועיות ובשירות מיטבי, אך כל זאת תוך עמידה בלוח הזמנים, אותו קובעת הנתבעת בעצמה. גם אם לוח הזמנים אינו יוצר חוזה מחייב בין הרכבת לנוסע, וניתן לומר שקיים תנאי משתמע לפיו קיימת אפשרות שהרכבת תאחר, הרי שלוח הזמנים יוצר התחייבות של הרכבת כלפי הנוסע לאספקת השירות בקירוב. ישנה אחריות של הרכבת על זמני הנסיעה וההגעה, כאשר כל הזקוק לתחבורה הציבורית זכאי לדעת, כמעט בוודאות, שבהגיעו בזמן לתחנת המוצא, לפי לוח הזמנים של הנתבעת, ייאסף בשעה הייעודה ויגיע למחוז חפצו בשעה צפויה ומתוכננת.